החלטה בתיק בש"א 24623/07

הנתבעת עותרת לביטול היתר ההמצאה או לסילוק התביעה על הסף מפאת חוסר סמכות בינלאומית.

היתר המצאה מחוץ לתחום ניתן בהחלטתו מיום 10/10/06 של כב' הרשם, השופט דוד גלדשטיין, במסגרת בש"א 20446/06, שהתבססה על תקנה 500(5)-500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

הנתבעת הגישה כתב הגנה ביום 28/11/06.

על פי כתב התביעה, התובעת, בעלת שם המותג- "SURF POINT - ענבר", היא חברה פרטית שמקום מושבה בישראל, המפעילה בתי ספר לספורט ימי ומועדוני גלישת ים, משווקת ציוד ספורט במגוון רחב באמצעות חנויות שבבעלותה, ובעלת זירת מכירות של מוצרי אקסטרים ופנאי באתר הנושא את השם SPORT X.

הנתבעת היא חברה שמקום מושבה בהוואי, ארה"ב, העוסקת בשיווק ומכירה של ציוד ספורט ימי תחת שם המותג NAISH.

התובעת טענה, כי מאז שנת 2002 היא משמשת כזכיינית של הנתבעת, על אף שהנתבעת לא מסרה לה מעולם הסכם זכיינות, בטענה שהיא אינה נוהגת למסור הסכמי זכיינות לזכייניה, אך אין בכך בכדי לגרוע מהתחייבותה לבלעדיות.

התובעת טענה, כי כזכייניתה של הנתבעת, היא השקיעה משאבים רבים בשיווק והפצת מוצריה, אלא שהנתבעת הפרה את התחייבותה לבלעדיות, איפשרה לגורמים נוספים לייבא את מוצריה, וכן עיכבה את ביצוע ההזמנות של התובעת.  

על פי הנטען, ביום 31/8/06 הודיעה הנתבעת באמצעות משלוח דואר אלקטרוני, כי היא מפסיקה את הסכם הזכיינות עם התובעת באופן חד צדדי, בטענה שהתובעת לא עמדה ב"תכנית ההזמנות". התובעת התנגדה לסיום הסכם הזכיינות, אך הנתבעת לא השיבה לפנייתה באופן ענייני.

לטענת התובעת, הנתבעת אינה רשאית לבטל באופן חד צדדי הסכם זכיינות ארוך טווח, שעה שעל פי המוסכם, התובעת היתה אמורה לתפקד כזכיינית, במשך שלוש שנים נוספות, ולחלופין, הנתבעת היתה רשאית לבטל את ההסכם בהתראה של לפחות שנה מראש.

התובעת עתרה למתן סעד הצהרתי לפיו היא תמשיך לשמש כזכיין יחיד ובלעדי של הנתבעת עד ליום 31/8/09 או עד ליום 31/8/07, ולחיוב הנתבעת בפיצוי כספי.

בסעיף 1.2 לכתב ההגנה, הביעה הנתבעת הסתייגות נחרצת מניהול ההליך בפורום הישראלי, וטענה כי היא חברה זרה שמקום התאגדותה בארה"ב, אין לה משרדים או נציגות בישראל, היא אינה מנהלת כל פעילות בישראל, וגם פעילותה במסגרת קשרי המסחר עם התובעת לא היו אמורים להתקיים בישראל.

בסעיף 1.2 לתגובתה לבקשה לצו מניעה זמני, מיום 28/11/06, הבהירה הנתבעת כי לא היה זה מן הדין לכפות עליה להישפט בישראל, והיא שומרת לעצמה את הזכות להביא לביטול ההחלטה בדבר מתן היתר המצאה מחוץ לתחום.

תקנה 502(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת-

"הומצא לבעל דין כתב בי-דין מחוץ לתחום המדינה, רשאי הוא לבקש את ביטול הצו המתיר את ההמצאה או לכפור בכתב הטענות בסמכות בית המשפט לדון בתובענה, והכל לא יאוחר מהיום שבו הוא טוען לראשונה לגופה של התובענה".

תקנה זו מאפשרת לבעל דין להתנגד להיתר ההמצאה בשתי דרכים- הגשת כתב טענות שבמסגרתו יעלה את עמדתו, או לבקש את ביטול הצו המתיר את ההמצאה, שתוגש כבקשה בכתב (מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, מהדורה 15, כרך א', עמ' 188-189).

מכאן, כי למרות שהבקשה הנוכחית הוגשה רק ביום 23/12/07 , הרי שעצם העלאת ההסתייגות במסגרת כתב ההגנה והתגובה לבקשה לצו מניעה, במסגרת שלב מקדמי ביותר, מקיימת אחר הדרישה הדיונית שבתקנה 502(ב), כך שאין למנוע את בירורה הענייני של הבקשה מאותם טעמים שאוזכרו בתגובת התובעת.

עם זאת, הגשת הבקשה למעלה משנה לאחר מתן היתר ההמצאה והגשת כתב ההגנה, ולאחר שבדיון ביום 2/12/07 הוריתי על הגשת ראיות, אכן לוקה בשיהוי דיוני, שיש לתת לו ביטוי בעת פסיקת ההוצאות.

מאחר שאין מניעה מלבחון את תחולתם בענייננו של תנאי תקנה 500 לתקנות, הרי שממילא אין יסוד לטענת התובעת בתגובתה, לפיה סמכותה של הערכאה הנוכחית אינה נתונה לדיון, והסוגייה היחידה שנותרה רלוונטית היא זהות הפורום הנאות.  עם זאת, נראה כי השיקולים הרלוונטיים לשאלת נאותות הפורום בענייננו, זהים בחלקם לקריטריונים המעוגנים בתקנה 500(5)-500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, עליהם התבססה הבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום.

תקנה 500(5) מאפשרת להתיר המצאת כתב תביעה מחוץ לתחום, במקרה שבו התביעה היא בגין הפרת חוזה בתחום המדינה, ואין נפקות למקום עריכת החוזה (וזאת גם אם קדמה לאותה הפרה או נלוותה אליה הפרה מחוץ לתחום המדינה, ששללה את האפשרות לקיים את אותו חלק מהחוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה).